קהלת י"ב ב'

by

עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם.


.
.
רש"י:
עד אשר לא תחשך השמש – אמרו רבותינו זו פדחת [מצח] שהיא מאורה ומצהבת באדם בחור וכשמזקנת היא מעלת קמטין ואין מצהבת.
והאור – זה החוטם שהוא תואר קלסתר פנים.
והירח – זו נשמה שמאירה לאדם שכיון שניטלה הימנו אין לו מאור העינים.
והככבים – אלו הלסתות רומני דאפי שקורין פומלי"ש של לחיים שמצהיבים [העצמות המוגבהות של הלחיים שמתחת לעיניים שחלקות ומצהירות כעין המצח].
ושבו העבים אחר הגשם – תבוא כהיית המאור אחר דמעת הבכי מכמה צרות שעברו עליו.
.
.
– – –
.
.
נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א' כ"ז).

לקב"ה בעצמו אין צלם, אבל הוא ברא צלם וצמצם את עצמיותו לתוכו. וזהו דבר שאין דעת אנוש משגת. "ויברא בצלמו" אין פירושו שברא את האדם באופן שיהיה דומה לו, על דרך שאנו אומרים שאדם עשה צלם של דג מחימר, דהיינו שעשה גוש חימר שיש לו צורה שדומה לצורת דג. אלא ויברא בצלמו פירושו כמו שאנו אומרים עשה מעשה בידו, כך הוא עשה את האדם בצלמו. דהיינו באותו אופן עצמו שהאל צמצם את עצמו להאציל את עצמיותו לצלם, הצלם הזה יש בו את כח הצמצום הזה, כיוון שבו לא נסתיים מהלך הצמצום, והצלם עצמו המשיך להצטמצם להיות אדם. והצלם אלוהים והאדם הם דבר אחד לגמרי.

לכן כתב קהלת את האור שבאדם בלשון האור שבשמש והאור והירח והכוכבים, כיוון שהם באמת דבר אחד ואותו אור עצמו. שהעולם גם הוא הצטמצמות של אותו הצלם. ועל דרך שנאמר במדרש תנחומא: "ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן" (מדרש תנחומא פקודי פרק ג).

על השמש והאור כתב רש"י שהם מה שהאדם מאיר ממנו אל החוץ. ועל הירח כתב: "והירח – זו נשמה שמאירה לאדם שכיון שניטלה הימנו אין לו מאור העינים".

האור של הירח אינו אור שמאיר אל מחוץ לו, אלא הוא אור של היותו רואה את מה שמחוץ לו.

הירח לכאורה אין לו אור משלו אלא מה שהוא מקבל מהשמש. ובאמת יש לו אור משלו. אור נסתר ורך. אור של קבלה. הוא מחזיר את האור שקיבל. והאור המוחזר יש בו אור עצמי משלו, האור של לקבל. מה שנאמר "זכר ונקבה ברא אותם" זהו מגדרו של הצלם שיש בו השפעה וקבלה. והקבלה מחזירה, יש בה השפעת אור גם כן. אור נסתר. הנשמה. האור של לראות את אורו של מי שמאיר אליה.

במסכת שבת קנ"א ב' נאמר שהדמעות מחסירות מכח הראיה. ועד ארבעים שנה הכח הזה חוזר ומתמלא ואחר כך כבר אינו מתמלא וכח הראיה הולך ונחלש.

ובאבות ה' כ"א נאמר: "בן ארבעים לבינה". ופירש הברטנורא שם: "שלאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה".
ולפני כן נאמר שם: "בן עשרים לרדוף". ופירש על זה הברטנורא: "בן עשרים לרדוף – אחר מזונותיו. לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות".

מארבעים שנה נסדק באדם היותו צלם אלוהים בעצמו, והסדק הוא התחלת היכללותו בצלם אלוהים שממנו הוא נברא. והוא גם התגלות שייכותו לאותו צלם ולכן הוא התחלת חייו וזהו "בן ארבעים לבינה". הסדק הוא זכירת הבורא. וזה המשך וביאור למה שנאמר לעיל בפסוק א' זכור את בוראך שאם ישמע לחכם יזכור את בוראו לפני שינטו צללי ערב והחשכת השמש, וכמו שכתבתי שם.

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: