קהלת י"ב א'

וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ.
.
.
רש"י:

וזכור את בוראך – תמן תנינן [שם שנינו. מסכת אבות ג' א'] עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכולי [עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון.

מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא].

וממקרא זה דרש, וזכור את בוראך שתתן דין וחשבון לפניו, וזכור את בורך קברך מקום עפר רמה ותולעה, וזכור בארך באר שנבעת ממקירה היא טפה סרוחה של זרע ושל לובן.
.
ימי הרעה – ימי הזקנה והחלשות.
.
– – –
.
.
בשפת העברית החדשה פירוש הלשון "רע" אינו כפירושו במקרא.
בלשון שמקובלת אצלנו כשאומרים "רע" המילה טעונה ביחס של הרחקה, של רצון לבטל את הדבר הרע, לשנוא אותו או לפחד ממנו. מבחינה מוסרית מי שגונב הוא רע והמוסר מחייב יחס שלילי ומרחיק אליו. כביכול "מגיע לו" עונש, ו"לא מגיע לו" קירוב ושייכות. מבחינה מעשית לאבד ממון זה רע ויש רגש שלילי כלפי זה. מבחינה רגשית פרידה או מוות זה רע, ויש רצון לבטל זאת, להתרחק מזה, ויש פחד מזה. וכל כיו"ב.

בלשון המקרא אין מובן כזה למילה רע. לשום דבר לא מגיע יחס שלילי ומרחיק ושיפוט, ומשום דבר אין לפחד ולברוח.
פירוש המילה רע במקרא בכל מקום הוא רק על דרך שאנו אומרים סולם רעוע. שפירושו שבור. ומשמעות המילה היא רק ציון עובדה שהוא שבור ללא כל שיפוט ויחס שלילי.
וכמו בישעיהו כ"ד י"ט: "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ". וכתב רש"י שם: "רועה התרועעה – לשון שבר כמו (תהלים ב) "תרועם בשבט ברזל".
ובמצודות שם כתב: "רעה התרועעה – ענין שבירה כמו "ורעו דליותיו" (ירמיהו יא).
ויש הרבה במקרא לשון רע במובן זה. ולמבתנון בכל מקום כך מובנו.

וכן "וכתאנים הרעות אשר לא תאכלנה מרוע" (ירמיהו כ"ד ח'), אין בזה נקיטת יחס שלילי כלפי התאנים אלא רק ציון העובדה שיש בהן קלקול ושבר.
וכן "רבות רעות צדיק ומכולן יצילנו ה'" (תהילים ל"ד כ'), ביאורו מקרים של ביטול שלמות בריאותו ומצבו וחיותו.

במלבי"ם על ישעיהו שם כתב:
"רעה – חושב הרעשת הארץ מדרגה אחר מדרגה, תחלה תתרועה הארץ ויעשו בה בקעים מחמת הרעש, אחר כך תתפורר לחלקים דקים, ואחר כך תתמוטט לגמרי ותמוש ממקומה.
ביאור המילות: "רעה, פור". "רוע" – רק הריצוץ ועדיין החלקים מדובקים.
"פור" – הוא התפרר העצם לחתיכות קטנות ומזה בא שם פרורין בלשון התלמוד, פרורי לחם".

ומבואר שרוע אינו שבירה גמורה, אלא רק סדק, הדבר עדיין שלם ולא בטל קיומו לגמרי, אלא רק חל בו צד של שבירה. רק ההתחלה של ההתפוררות.

כמובן ההבדל בשימוש הלשון בין לשון ימינו ללשון המקרא נובע מהבדל יסודי מאוד בעיקר התפישה של החיים והאדם והעולם והתבטאות אחרת לגמרי של הטבע הדתי שמוטבע בכל אדם.
אנחנו מנוכרים מעצמנו, ומהעולם שאנו חיים בו ומהאל בכל דרך וכינוי שאנו תופשים אותו. זרות, בדידות, רגשי אשמה, רגשי האשמה, צורך בהצדקות, שיפוט, ביקורת, פחד, בריחה, התעלמות, אבדן, חושך, חוסר ידיעה וראייה וקבלה והשלמה, אלימות נפשית לעצמנו ולאחרים, וגופנית. כל המטענים האלה נספגים במילה "רע". מילה זו בלשון המקרא נטולה לגמרי כל מטען כזה כיוון שלא היו מטענים כאלה כלל במציאות חיי הנפש של בני האדם אז.

כשרופא אומר לאדם רע לך לאכול בצל, אין בזה עמדה שלילית כלפי בצל או מעשה אכילתו, לא שנאה כלפיו, לא ניכור ושלילה מוסרית ורצון להרחיק ולבטל, לא אשמה ולא פחד. רק ציון עובדה שאם לא תמנע מבצל התוצאות תהיינה כך וכך. וכמו שמכונאי אומר שרע לנסוע במכונית שאינה תקינה וכל כיו"ב. ויצר החיים היסודי באופן טבעי מניע את האדם להמנע מבצל כיוון שרצונו ובחירתו להיות בריא וחי. כך כשהקב"ה אומר בתורה על אדם שהוא רע או על מעשה שהוא רע, בלשון המקרא פירוש המילה רע הוא לעולם רק על דרך זו ותו לא.

ועל דרך זו פירוש "יְמֵי הָרָעָה", שהם ימי הזקנה והחלשות.
.
.
– – –
.
.
כשמסתיימים ימי הבחורות, והאדם מגיע לאמצע חייו, מוטל עליו הצל הראשון של הכרה שימיו קצובים. הקמט הראשון. סימן החולשה הראשון. הסדק הראשון. עד אז הוא לא ידע שיש מספר לימיו. כשניבע הסדק הראשון, רק אז האדם מבין שעליו לחיות. נבקע סדק בעיוורון שלו כלפי העובדה שאינו חי. חייו מתחילים רק אז.

בלשון המקרא עיקר השורש של תיבה הוא שתי אותיות, והאות השלישית נקראת צבע והיא רק מחלקת את האופנים של המילים שנגזרות המילים משורש זה.
השורש "בר" פירושו יציאה של דבר ממקורו אל היותו קיים וחי. יציאה מן הכח אל הפועל. ויש בו שני מובנים, האחד הוא היציאה ממקום שהיה שם מקודם, כמו למשל ברח, ובארמית בר פירושו חוץ. ויש בה מובן של להיות קיים. וכמו בריא.
ושני המובנים בשרשם הם דבר אחד. כמו בר במובן חיטה, שהיא יציאה מהגרגיר וגם קיום. וכן הוא השורש ברא. לברוא דבר הוא להוציאו מהיותו בתוך הבורא כמחשבה בכח, אל מחוץ לבורא. וכן משמעותה הוא לתת קיום. לעשותו בריא. עומד על בוריו.
והדברים תלויים זה בזה. להיות קיים ולהיות יוצא ממקורו הוא דבר אחד.

השורש "זכר" פירושו בכל מקום בלשון המקרא מציאות, קיום. הפועל "לזכור" בלשון המקרא הוא שקיומך, מציאותך, יכללו בתוכם את הדבר שאתה זוכר אותו. לפתוח את המעגל שהוא המציאות והקיום שלך, ולהכניס אל תוכו את הדבר עד שיהיה גם הוא חלק מעיקר המציאות והקיום שלך, זה פירוש הלשון לזכור את הדבר.

(הערה כללית:
מה ששפת הדיבור שלנו היא עברית, הוא מכשול גדול מאוד בהבנת המקרא. אדם שאינו דובר עברית לומד את לשון המקרא מהמקרא עצמו, מתוך ההקשר והמשמעות של המילה במקרא.
אנו בלי משים מפרשים את המילים של המקרא לפי המשמעות שלהן בשפה שלנו. ובאמת השפה שלנו והשפה של המקרא הן שתי שפות שונות לגמרי. אין כמעט שום מילה שמשמעותה שווה בלשון המקרא ובעברית החדשה. וזה מכשול גדול מאוד ביכולתנו להבין את המקרא ודברי חז"ל, וצריך להיות ערים לבדוק משמעות כל מילה כפי שימושה במקרא ולשכוח את שימושה בלשון המוכרת לנו)

רש"י מביא את המדרש שמפרש "בוראך" בשלושה מובנים שהם אחד. הבורא שברא אותך הוא הקב"ה מלך מלכי המלכים, הבאר שממנה באת שהיא הטיפה הסרוחה והלובן שברחם, והבור אליו אתה הולך הוא הקבר מקום עפר רימה ותולעה.
באנו מטיפה, ואנו הולכים אל הקבר. המוות, האין, הוא מקור קיומנו. ולזכור אותו הוא לחיות את עובדת היותנו מתים. נוצרנו מאין ואנו הולכים אל האין וגם כשאנו חיים אנו אין. וביחד עם זה נבראנו מהקב"ה שהוא החיים הנצחיים.
רק כשהאדם חי את עובדת היותו מת הוא חי באמת. אז הוא לא מנוכר למאומה, ולא מפחד ממאומה. לא מאשים שום דבר ולא בורח משום דבר. לא זר לשום דבר ולא אוייב של שום דבר. אז הוא זוכה לחיים שהם חיי נצח, חיי עולם הבא.

זה מה שמלמדים אותנו הסדק הראשון, הקמט הראשון, החולשה הראשונה. וזו חובתנו כלפי הקב"ה, לחיות. על זה אנו נדרשים לתת דין וחשבון, האם כללנו את המוות בתוך קיומנו, האם חיינו באמת בתקופה הקצובה הזו שניתנה לנו בעולם הזה.

וזה המוסר שאומר קהלת לצעירים. אל תחכו לימי הרעה כדי להתחיל לחיות. הקשיבו למי שכבר זקן. זקן פירושו חכם. זה קנה חכמה. הקשיבו לחכם וחיו את חייכם כבר מימי עלומיכם ולא רק מימי זקנותכם.

התורה כלולה בפסוק הראשון שבה, וכל פרשה כלולה בפסוק הראשון שלה, וגם כל הפרק הזה כלול בפסוק הראשון שלו. וסופו נעוץ בתחילתו.
בפסוק האחרון נאמר: "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע".
האלוהים הוא החיים עצמם. ומשפטו הוא משפט החיים. האם חיית בזמן שנקצב לך או לא חיית. ועד כמה שאדם עשה את עצמו בעצמו להיות חי בעולם הזה, כך תהיה מידת חיותו בעולם האמת הנצחי. וזהו המשפט שאלוהים מביא בו. על ההתעלמות. ההתעלמות מהטוב, מה שלא טיפחנו מה שנובט, שלא השקינו וריבינו אותו, שרמסנו.
וההתעלמות מהרע. מהסדק, מהמוות. הפחד. הניכור. ההשתקה. הפניית הגב, השכחה. הבריחה. קהלת מצווה עלינו לזכור את הכל. לחיות את הכל. לפתוח כל נעלם, להביט לו בעיניים ולא לפחד ולברוח, לגלות אותו, לחיות אותו.

מודעות פרסומת

תגים:

תגובה אחת to “קהלת י"ב א'”

  1. ‫ליאורה דיצין‬‎ Says:

    קשה לי להסכים עם פרשנות שכזו למילה רע, משתי סיבות.
    1. כי קהלת ביאר במפורש את כוונתו במילה רע, כשאמר מיד לאחר מכן "אשר תאמר אין לי בהם חפץ". זו גם ההבנה שלנו ל"ימי הרעה", ולא רק בגלל קמטים או סדקים.
    2. פרשת הברכה והקללה בתורה, מהם משתמע במפורש את השליליות והענישה שבמילה רע. ראה נתתי לפניך…

    מלבד זאת, יישר כח על מפעלך, ועל דברי החיזוק והמוסר כאן!
    בברכה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: